מהי דלקת מפרקים שגרונית

דלקת מפרקים שגרונית, או בשמה המדעי RA (Rheumatoid Arthritis), היא מחלה דלקתית רב מערכתית, בה מערכת החיסון של הגוף תוקפת את המפרקים ורקמות נוספות, וגורמת לדלקת כרונית המאופיינת ברגישות, בנפיחות ובכאבים עזים במפרקים הנגועים, עד כדי עיוות בלתי הפיך של מבנה המפרק ואובדן התנועה שלו. במקרים קשים, עם התדרדרות המחלה נוצר צורך בהחלפת מפרקים ועליה בסיכון לנכות.

זוהי מחלה שכיחה הפוגעת בכ- 1% מהאוכלוסיה, כאשר נשים נפגעות עד פי שלושה מגברים. בניגוד לדימוי הרווח בציבור, לא מדובר במחלה של אנשים מבוגרים וקשישים, אלא של אוכלוסייה צעירה. ב- 80% מהמקרים מתפרצת המחלה בטווח הגילאים 20-50, אם כי המחלה יכולה להופיע בכל גיל. בישראל מאובחנים כ- 50,000 חולים.

מערכת החיסון של האדם, המגנה עלינו בדרך-כלל מגורמים חיצוניים כמו נגיפים, חיידקים וגופים זרים אחרים, ממלאת תפקיד מרכזי בהתפתחותה של מחלה אוטואימונית. במקרה של מחלה אוטואימונית, המערכת החיסונית תוקפת מרכיבים של הגוף עצמו וגורמת נזק לרקמות ולאיברים. במקרה של דלקת מפרקים שגרונית, תאים של מערכת החיסון הידועים בשם תאי B תוקפים את הקרום הסינוביאלי (סינוביום) המצפה את פנים המפרק. הם נודדים מהדם לתוך הקרום הסינוביאלי, שם הם גורמים נזק לסחוס.

תסמיני המחלה מתפתחים בהדרגה וכוללים:

  • תסמינים כלליים של דלקת כגון חולשה, עייפות, תיאבון ירוד, ירידה במשקל וחום נמוך.
  • דלקת מפרקים סימטרית המתבטאת ברגישות ונפיחות מקומית במספר מפרקים.
  • נוקשות וקושי ממושכים בהנעת המפרקים בשעות הבוקר.
  • מעורבות של מערכות נוספות - הופעת גושים תת עוריים באזורים אופייניים, דלקת של כלי דם באיברים שונים, קרום הריאה, מעטפת הלב ועוד.

חומרתה וקצב התקדמותה של דלקת מפרקים שגרונית שונה מחולה לחולה. רוב החולים סובלים ממחלה בינונית עד קשה המתקדמת עם השנים. פעילויות יומיומיות פשוטות נעשות קשות יותר, עד כדי איבוד יכולת התפקוד התקינה. המפרקים הראשונים שנפגעים בדרך כלל הם המפרקים הקטנים של אצבעות הידיים ובהונות הרגליים, כאשר המפרקים הופכים כואבים, נפוחים וחמים. בתוך שבועות או חודשים עלולים להיפגע יותר ויותר מפרקים. הפגיעה הבלתי הפיכה במפרקים האופיינית למחלה יכולה להתקדם במהירות, ולהופיע כבר בשנה הראשונה ולהתפתח להפרעה תפקודית משמעותית ללא קבלת טיפול הולם.

דלקת מפרקים שגרונית פוגעת באופן משמעותי באיכות חיי החולים ובתפקוד היומיומי שלהם. פעולות פשוטות כמו פתיחת בקבוק או נעילת נעליים הופכות לקשות עד בלתי אפשריות. עם התקדמות המחלה מוצאים את עצמם החולים מרותקים למיטה ומחוץ למעגל העבודה. כתוצאה מכך, רבים מהחולים סובלים מפגיעה משמעותית במצבם הסוציו- אקונומי והנפשי.

הגורם למחלה

למרות המחקרים הרבים והמקיפים בנושא דלקת המפרקים השגרונית, גורם המחלה אינו ברור עדיין. מחקרים במשפחות הראו שהנטייה למחלה היא תורשתית. עם זאת, דלקת מפרקים שגרונית אינה מתפתחת אצל כל אדם בעל נטייה מוקדמת לחלות בה. חוקרים סבורים שיש גורמים מעוררים חיצוניים, כמו חיידקים או נגיפים (וירוסים) וכן עישון, הגורמים להתחלת דלקת מפרקים שגרונית.

אבחון

חשיבות הגילוי והאבחון המוקדם של המחלה הינם קריטיים להצלחת הטיפול במחלה. ממחקרים שונים ידוע היום שקיים חלון הזדמנויות בשנה וחצי הראשונות לתחילת המחלה בו ניתן לטפל בה ביעילות מירבית. כבר בתקופה זו מופיעים שינויים של שחיקת העצמות, ההולכים ומתקדמים וגורמים לפגיעה שהינה בלתי הפיכה עם עיוותים קשים במפרקים ונכות גופנית קשה.

אבחון דלקת מפרקים שגרונית צריך להתבצע על-ידי רופא ראומטולוג - רופא מומחה למחלות ראומטיות שיוכל לאבחן את המחלה במדויק ולטפל בה. השונות בהופעת התסמינים מקשה על אבחון דלקת מפרקים שגרונית והבדלתה ממחלות פרקים אחרות. אבחון דלקת מפרקים שגרונית מבוסס על התסמינים, על ההיסטוריה הרפואית, על הבדיקה הגופנית, על צילום רנטגן ועל בדיקת דם.

קריטריונים לאבחון דלקת מפרקים שגרונית

אבחנה של דלקת מפרקים שגרונית נקבעת אם מתקיימים לפחות ארבעה מתוך שבעת הקריטריונים ואם קריטריונים 1-4 קיימים שישה שבועות לפחות:

  1. נוקשות בוקר (במפרקים וסביבם, הנמשכת לפחות שעה אחת לפני השיפור המרבי)
  2. נוכחות דלקת בלפחות שלושה מהמפרקים הבאים: מפרקי האצבעות של כפות הידיים והרגליים, שורש כף היד, מרפק, ברך.
  3. דלקת בשורש כף יד, במפרק MCP או במפרק הבין-גלילי הקריבני
  4. מעורבות סימטרית של המפרקים
  5. קשרירים שגרוניים (nodulesrheumatoid ): קשרירים תת-עוריים, מעל בליטות גרמיות או על פני השטח של מיישרי האצבעות בסמוך למפרקים נגועים.
  6. נוכחות של גורם שגרוני (rheumatoid factor) בבדיקת דם, המופיע בפחות מ- 5% מבין נבדקי ביקורת בריאים
  7. שינויים רנטגניים האופייניים לדלקת מפרקים שגרונית בצילום רנטגן אחורי-קדמי של כף היד ושורש כף היד, החייבים לכלול שחיקה או איבוד סידן חד-משמעי הממוקם במפרקים הנגועים או ניכר במיוחד בסמוך למפרקים אלה.

בדיקות דם

בדיקות דם מסייעות באבחון דלקת מפרקים שגרונית, וגם במעקב אחר התקדמות המחלה. בדיקות אלה עשויות לכלול:

  • קצב שקיעת תאי הדם האדומים (שקיעת דם) - שקיעת דם היא מדד לדלקת ובמקרה של דלקת מפרקים שגרונית, הערך גבוה מהרגיל.
  • חלבון מגיב C‏ (CRP) - חלבון מגיב C מופרש מהכבד לדם במצב של דלקת. ערך גבוה מעיד על דלקת הנובעת מזיהום או ממחלות דלקתיות כמו מחלות אוטואימוניות, לרבות דלקת מפרקים שגרונית.
  • גורם שגרוני (RF) - גורם שגרוני הוא נוגדן המזוהה בבדיקת דם. תוצאה חיובית בבדיקת הגורם השגרוני, בנוסף לממצאים קליניים אופייניים, מאששת את ההנחה שמדובר בדלקת מפרקים שגרונית.
  • נוגדנים ל-CCP - בדיקות לגילוי נוגדנים עצמיים בעלי ספציפיות גבוהה לדלקת מפרקים שגרונית. נוגדנים ל-CCP משמשים לאבחון המחלה (בשלב מוקדם) ולהבחנה בין חולים בדלקת מפרקים שגרונית לבין חולים במחלות שגרוניות אחרות. מחקרים אחדים מצביעים על כך שנוכחות נוגדנים ל- CCP עשויה להקדים את התסמינים ועשויה לנבא מהלך קשה יותר של המחלה.

הדמיה באמצעים רדיולוגיים

צילום רנטגן הינה בדיקה מקובלת להערכת היקף השינויים האנטומיים בחולים בדלקת מפרקים שגרונית.

התכונות הרדיוגרפיות של מפרקי כף היד בשלבים המוקדמים של המחלה מאופיינות בנפיחות ברקמה הרכה ובדלדול עצם קל בסמוך למפרקים. שחיקת עצמות אינה נראית בדרך-כלל לעין בחודשים הראשונים לאחר תחילת המחלה.

בעשור האחרון התרחב השימוש באולטרסאונד לבדיקת חלקם של מפרקים, גידים וקרומי מפרקים בדלקת מפרקים שגרונית. שיטות אלה עשויות לשפר את הבירור הקליני המוקדם ואת המעקב אחר החולים, מאחר שהן מראות פרטים כמו התעבות הקרום הסינוביאלי, אפילו בתוך מפרקי האצבעות.

בדיקת דימות באמצעות MRI רגישה יותר בזיהוי השלבים המוקדמים של דלקת מפרקים שגרונית.

טיפול

הפגיעה הבלתי הפיכה במפרקים האופיינית למחלה יכולה להתקדם במהירות, ולהופיע כבר בשנה הראשונה ולהתפתח להפרעה תפקודית משמעותית ללא קבלת טיפול הולם.

התרופות לדלקת מפרקים שגרונית אינן מרפאות את המחלה, אולם כאשר הן ניתנות בשלב התחלתי, הן בולמות את התהליך הדלקתי הכרוני וכך מונעות את הנזק הקבוע למפרקים. לפיכך, קיימת חשיבות רבה לטיפול מוקדם ומקיף בדלקת מפרקים שגרונית.

מטרות הטיפול בדלקת מפרקים שגרונית הן הפחתת כאב, דיכוי התהליך הדלקתי, האטת תהליך המחלה והתקדמות הנזק או עצירתו ושיפור באיכות החיים ובתפקודם של החולים. להשגת מטרות הטיפול משתמשים בשינוי אורח חיים, בתרופות, בניתוחים במקרים חמורים ובטיפולים לא תרופתיים.

כיום יש מספר טיפולים תרופתיים לדלקת מפרקים שגרונית. יש כאלה המטפלים בתסמינים ויש המשנים את מהלך המחלה. הטיפולים כוללים:

  1. תרופות נוגדות-דלקת לא סטרואידיות (NSAID) - תרופות אלה מטפלות בסימנים ובתסמינים של דלקת המפרקים השגרונית, כמו כאב, נפיחות ודלקת, אבל אינן משנות את מהלך המחלה ואינן מאטות את התקדמות הרס המפרקים.
  2. גלוקו-קורטיקואידים (גלוקו-קורטיקוסטרואידים) - אלה הן תרופות נוגדות-דלקת הקרובות לקורטיזול - סטרואיד המיוצר באופן טבעי בגוף, הפועלות נגד הדלקת. טיפול זה יכול להביא להטבה מיידית, אך אינו יכול לעצור את התקדמות המחלה.
  3. תרופות משנות מהלך מחלה נוגדות שיגרון (disease-modifying antirheumatic drugs [DMARDs]‎) - תרופות אלה מקלות את התסמינים ומסייעות במיתון המחלה בכך שהן מעכבות את התקדמותה. בקבוצה זו נכללות התרופות מטוטרקסט, סלזופירין, פלאקוניל ועוד. אף שתרופות אלה יעילות פעמים רבות במיתון התסמינים, במקרים רבים אין בהן כדי לעורר תגובה נאותה אצל החולים. פעמים רבות מטפלים במחלה בשילוב של מספר תרופות מקבוצה זו, או בשילוב של תרופה מקבוצה זו עם תרופה ביולוגית בעלת מנגנון פעולה ממוקד במטרה לשפר את תגובת החולה.
  4. תרופות בעלות מנגנון ממוקד נגד תאי מערכת החיסון אלה הן תרופות (נוגדנים) מהונדסות גנטית הפועלות על חומרים כימיים מסוימים במערכת החיסון הנקראים ציטוקינים, תאי T או תאי B. התרופות הביולוגיות פועלות למשל על בלימת הפעילות של ציטוקינים ספציפיים כמו tumor necrosis factor‏ (TNF) ואינטרלוקין- 6 (IL-6).

מניעה

לא ידוע כיום על אמצעים בהם ניתן למנוע את התפתחות דלקת המפרקים השגרונית.