אילו תרופות חולי דלקת מפרקים שיגרונתית מעדיפים?

פרופסור יאיר מולד, מנהל ראומטולוגיה, מרכז רפואי רבין, בית חולים בילינסון

הטיפול התרופתי בדלקת מפרקים שיגרונתית (דמ"ש, RA ) מבוסס על מתן תרופות שיכולתן לבלום ו/או לעכב את התהליך הדלקתי במפרקים וכפועל יוצא מכך לעכב את התפתחות השינויים הבלתי הפיכים במפרקים, וזאת על סמך מחקרים שבדקו באופן מבוקר וכפול-סמיות את יעילותן ובטיחותן במחקרים במדינות רבות.
בעשורים האחרונים, נכללו בסל הבריאות הישראלי תרופות ביולוגיות רבות הפועלות במנגנונים שונים (Biologic DMARD's; bDMARDs)*. למעשה, מעטים הם המחקרים שהשוו את יעילות ובטיחות 2 או יותר תרופות ביולוגיות, כך שלמעשה היעילות של התרופות הביולוגיות השונות במחקרים רבים נמצאה דומה, אך כצפוי לא כל התרופות מראות את אותה היעילות ו/או הבטיחות עבור החולים הלוקים בדמ"ש.

זאת ועוד, ישנן תרופות ביולוגיות הניתנות בעירוי תוך-ורידי בלבד (כגון רמיקד, רמסימה, מבטרה), ואחרות ניתנות הן באמצעות עירוי והן בהזרקה מלעורית (הזרקה תת-עורית) (כגון אורנסיה, אקטמרה) או במתן מלעורי בלבד (כגון אנברל, סימזיה, סימפוני). בשנים האחרונות נוספה קבוצת תרופות חדשות בעלות מנגנון פעולה ייעודי למטרה (target-specific DMARD's; tsDMARD), הניתנות באופן פומי (דרך הפה, כגון קסלגאנז או אולומיאנט).

לאחרונה, ערכנו מחקר שאלונים בקרב חולי דמ"ש במרפאה לראומטולוגיה של מרכז רפואי רבין (בי"ח בילינסון) לגבי העדפת המטופלים/ות בבחירת אחת מהתרופות הביולוגיות הנ"ל (bDMARD) או תרופה ייעודית למטרה (קסלגאנז) (אולומיאנט לא היתה זמינה בסל בעת ביצוע המחקר).

מטרת המחקר היתה, לברר את העדפת המטופל/ת לגבי בחירת סוג תרופה ביולוגית (מתן תוך-ורידי או מלעורי) או ייעודית-מטרה (מתן פומי) ולבדוק האם קיים קשר בין הרקע הדמוגרפי, נתוני המחלה, עצמאות המטופל/ת בהגעה למקום אשפוז-יום ו/או בהזרקה מלעורית עצמאית, נתוני המחלה ומחלות-נלוות וכן ניסיון תרופתי קודם של המטופל/ת לבין בחירתו/ה.

במחקר נבדקו 96 חולי דמ"ש, שהתנסו בטיפול ביולוגי או בתרופה קסלגאנז. ממצאי המחקר מראים, שרוב המטופלים העדיפו תרופה בצורת מתן שהתנסו בה קודם לתרופה החדשה המוצעת להם (תוך-ורידי, מלעורי או פומי) , ומבין אלו שהתנסו במתן תוך-ורידי ומלעורי, רוב המטופלים (76%) העדיפו תרופה במתן מלעורי לעומת תרופה במתן תוך-ורידי. מבין אלו שהתנסו בתרופה במתן פומי, רובם (87%) העדיפו להמשיך תרופה במתן פומי לעומת מתן תוך-ורידי או מלעורי.

מעניין לציין, שהנתונים הדמוגרפיים של הנבדקים (גיל, מגדר, מצב משפחתי, מגורים לבד או עם בן/בת זוג), נתוני מחלתם, מרחק מגוריהם מהמרפאה/אשפוז-יום, עצמאותם בהגעה לבית החולים לצורך קבלת עירוי תוך-ורידי וכן יכולתם להזריק תרופה ביולוגית מלעורית באופן עצמאי – כל אלו לא השפיעו בצורה מובהקת על בחירת המטופל/ת לגבי אופן מתן תרופה חדשה. זאת ועוד, מחלות-נלוות לדלקת המפרקים ודרגת פעילות דמ"ש בעת מילוי השאלון לא השפיעו על בחירת אופן מתן התרופה.

מסקנת המחקר היא, שניסיון קודם מהווה שיקול עיקרי בבחירת תרופה חדשה מצד המטופלים כאשר אופן מתן התרופה נלקח בחשבון וניתן לבחירת המטופל/ת. מתן תרופה באופן פומי היא הצורה המועדפת על רוב המטופלים כאשר עליהם לבחור בין מתן תוך-ורידי, מלעורי או פומי.

העדפות המטופל/ת חייבים להילקח בחשבון כאשר תרופה ביולוגית/ייעודית-מטרה חדשה מוצעת למטופל/ת ע"י הראומטולוג המטפל.
כמו כן, העדפות המטופלים צריכה להילקח בחשבון ע"י חברות התרופות בבואן לייצר תרופה חדשה לטיפול בדלקת מפרקים.

(DMARD's = Disease Mofifying Anti-Rheumatic Drugs)*