היי ,
פרטים פורמליים:
שמי לימור ראובן וכיום אני בת 48, אמא ל 2 ילדים בן ובת בני 9 ו 12 גרה בראשון לציון. מנהלת הדרכה בבית תוכנה.

איך הכל התחיל …

בשנת 2007 לאחר לידת ביתי הקטנה רותם, התחילו לי כאבים במפרקים שונים, אז כמובן לא ידעתי שככה קוראים לזה ומה בכלל כואב לי .. בהתחלה כאבה לי הלסת אז הלכתי לרופא שמומחה ללסתות שטען שלעסתי מסטיק יותר מידי זמן .. הכאב הבא היה בברך אז הלכתי לאורתופד ואז הוא אמר שאני צריכה לרדת במשקל ולבסוף הכאב המכריע המפרק של הקרסול זימנתי תור לאורתופד אחר שגילה לי שכנראה יש לי דלקת מפרקים  הסתכלתי עליו המומה מה זאת מחלה של "זקנים" … זאת בערך הנקודה שהחיים שלי משתנים .

החיים אחריי הגילוי…

עשיתי בדיקת דם ויצא שאכן לא לעסתי מסטיק יותר מידי ולא הפעם זה לא העודף משקל ועוד כל מיניי תירוצים ומילים שדומות לווירוס (זה מה שהרופאים אומרים שהם לא יודעים מה זה ) אז זהו אני חולה כרונית ויש לי דלקת מפרקים .. המחלה התדרדרה מאוד ברמה שלא יכולתי לקום מהמיטה להטיל את מימיי , כידוע עד שמגיעים לפגוש ראומטולוג זה לוקח 3 חודשים והנה אני חוגגת 35 אצל הראומטולוג שלצערי הרב לא התייחס להחמרה ולכאב והתחיל עם הטיפול המסורתי מבלי להתחשב בכאב, בגיל, בעובדה שאני אמא לילד בן 4 ולתינוקת בת שנה .. בשלב הזה הייתי עמוק ברחמים עצמיים. ובכאב עצום.
בעקבות מודעה בעיתון "לאישה " לתרופה ביולוגית חברתי לאנשים חולים כמוני ואז הבנתי .. הבנתי בעצם שזאת מחלה של אנשים צעירים והבנתי עוד דבר אחד מאוד חשוב שחסר לחולים מידע, בית חם שיחבק ויעזור.

השינוי..

החלפתי רופא, עברתי לרופאה מדהימה שטיפלה בי תוך שבוע חשתי הקלה , חברתי לחולים כמוני והקמנו את עמותת מפרקים צעירים, ההקמה וההבנה והתחברות גרמו לי לרצות לחיות שוב,
התעסקנו עם פרויקטים להעצמת ולהעלאת המודעות וזה שיפר לי את ההרגשה .
לומדים לחיות עם זה..

מזה 3 שנים אני עובדת כמנהלת הדרכה בבית תוכנה, משלבת את החיים עם המחלה.
למדתי שלא דוחים כיופים למחר כי אולי מחר לא יהיה אפשר.
בן זוגי הוא אדם מדהים ומהרגע שחליתי הבנו שיש פעילויות בבית שהם קשות לי ואנחנו חולקים את המטלות, מבקשת עזרה שצריך והכי חשוב מקשיבה לגוף שלי.

בריאות אושר והמון אהבה